<h1>רבינו יהונתן מלוניל — ב"מ</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[ב"מ קי"ג ע"א] היו לו שני כלים, אחד שצריך לו ביום ולא בלילה ואחד שצריך לו בלילה ולא ביום כגון כר ומחרישה נוטל את הכר ביום ומחזירה לו ביום ונוטל המחרישה ממנו שצריכה לו לחרוש בה ונוטל את המחרישה בלילה ומחזירה לו ונוטל ממנו את הכר שהוא צריך לשכב עליה. ואם מת אינו מחזיר ליורשיו, משום דלא מחייב להו רחמנא להחזיר אלא לאותו לוה שמשכנו וכן יהיה משפטו כל הימים, ור"ג פליג ואמ' דלא יהיה בטורח זה כל הימים ושיהיו מעותיו בטילות אצלו אלא כי אם שלשים יום בלבד ומשלשים יום ואילך אם לא ירצה הלוה למכרו הוא בעצמו ימכרנו המלוה לפני בי"ד שלא ימכרנו בפחות מדמיו ואעפ"י ששנינו שאסור למשכנו בדברים שעושין בהן אוכל נפש ומחרישה דבר שעושין בו אוכל נפש הא לא קשיא במשנה זו מיירי שהלוה עצמו הוציאה לו ונתנה לו והא דאמרינן דאסיר נתוחי קאמ' לשליח ב"ד דמנתח נתוחי בשוק הזהיר הכתוב שלא ינתחנו דברים שעושים בהן אוכל נפש.
<h2>דף ט.</h2>
[ב"מ ו' ע"ב] מסותא, מרחץ שרוחצין בה הרבה בני אדם. האי אמר דידי הוא, כלומר של אבותי או שלקחתיה והחזקתי בה וזה אומר לא כי אלא של אבותי ולא הוו סהדי לא להאי ולא להאי והיה הדין ההוא כל דאלים גבר כדאמרינן בבבא בתרא [ל"ד ע"ב] ואע"ג דדינא הכי מספקא לן אם כל כך הוי מוחזק ביד מאן דאלים ומחזיק בה שיוכל להקדישה ולאב(ר)דה לכל בני העולם, וקא פשיטא ליה דכיון דאינו יכול להוציאה בדיינין שהרי אין לו ראייה בדבר אם הקדישה אינה מקודשת. הא יכול וכו', תחלת קושיא היא. והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו', והא סתם גזילה יכול להוציאה בדיינין היא ואפילו הכי אינו יכול להקדישה כיון שאינה ברשותו. מי סברת מסותא מטלטלי היא, כגון גיגית של עץ שרוחצין בה דמיחסרא גובייאנא דאי הות הכי אפילו יכול להוציאה בדיינין לא קדשה אנן במסותא מקרקעי עסקינן דאי הוה יכול להוציאה בדיינין כמאן דמנחא ברשותא דמרא קיימא והקדישה הקדש.
<h2>דף כז.</h2>
[ב"מ נ"ו ע"א] ואלו דברים שאין להם אונאה וכו', כלומר אלו דברים שאם אדם מוכר לחברו הני דברים ונתאונה הלוקח קנה הלוקח את המקח ולא יחזיר לו המוכר את האונאה. העבדים, משום דעבדא כמקרקעי דמי דכתיב [ויקרא כ"ה] והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה וגו' ובקרקע לא כתיב אונאה דהא כתיב [שם] או קנה מיד עמיתך משמע דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות דאמ' ממכר מי שגופו מכור או גופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן קנוי ואין גופן מכור שהרי אין עומדין אלא לראייה בעלמא ודוקא מכירת שטר חוב שעדיין אינן פרועין אבל המוכר שטרותיו לבשם כלומר שטרות פרועין לכרוך בהם הסממנין והמרקחות שהן נמכרין לגופן יש בהן אונאה. וההקדשות, כלומר הפודה את ההקדשות בפחות משוה דמיהן קנה מיד המקדיש הקדש ולא יחזיר את האונאה. ואין בהן תשלומי כפל וד' וה', כלומר הגונב לחברו דברים אלו, קרקעות כגון שיהיה מסיג גבול רעהו לא ישלם הגונב תשלומי כפל ד' וה'. שומר חנם אינו נשבע, כגון המפקיד לחבירו דברים אלו שומר חנם אינו נשבע למפקיד שבועה שלא פשעתי בה כלומר אלא יהיה נאמן בדיבורו שאומר לא פשע בה אבל לא אמר שומר חנם אינו משלם כלומר אפילו יש עדים שפשע בה דאם כן למה נקרא שומר אם יכול לפשוע בה ואפילו הכי יפטר בה אלא ודאי לא רצה לפטור עצמו של שומר חנם מתשלומין אלא שרצו לפטור עצמם שלא יצטרכו להשבע כשהם יודעים בעצמם שלא פשעו בה, ושומר שכר ושואל רוצים נמי להיות שומרים שלא יבא בפשיעתם היזק לבעל הבהמה אבל רוצים שיהיו פטורים משום תשלומין של אונס אע"פ שחייבה עליהם תורה משום הואיל ונהנה ממנה. ר' שמעון אומר המוכר לחברו קדשים שחייב באחריותם כגון שאמר הרי עלי שלמים והפרישן ואח"כ מכרן לחברו ונתאונה הלוקח יש בהן אונאה דהואיל וחייב באחריותן דידיה נינהו ואחיו קרינא ביה אבל אם מכר לו קדשים שאין חייב באחריותן אין בהם אונאה כגון שאמר הרי זו שלמים ומכרן בין שנתאונה הלוקח ובין שנתאונה המוכר אין בהם אונאה שאם נתאונה הלוקח לא יחזיר לו המוכר האונאה שיכול המוכר לומר כל מה שנתת לי אקנה מהם שלמים שהוא צורך גבוה ואם נתאונה המוכר לא יחזיר לו נמי הלוקח את האונאה שיכול לומר לו הלוקח מה שהייתי מחזיר לך הרי הייתה אתה חייב לשלמים לצורך גבוה ואם אני מאנה הקדש לית לך למעבד ולא מידי שהרי בהקדש אין בו אונאה.
<h2>דף כז:</h2>
[ב"מ נ"ז ע"א] אונאה אין להם, דהיינו שתות אין נוהג לא בקרקעות ולא בהקדשות. ביטול מקח, דהיינו יתר משתות יש להן או אין להן.
